הרבה פעמים התחלתי לכתוב דברים ואז מחקתי. הכל הרגיש לי מתבכיין מידי ולא מנוסח היטב. כשקראתי עכשיו מה כתבתי בערב הבנתי שזה לא כזה נורא. בלוג זו פיסת זיכרון, כמו תמונה או אוכל. אני רותה לתעד מחשבות שעברו לי וחוויות ששינו אותי. מה זה משנה איך זה נשמע. כנראה אף פעם לא אהיה מרוצה לגמרי מהדברים :) זה האופי שלי. תמיד אפשר יותר טוב\יותר מהר ויותר יעיל. נראה לי אני חווה את המשבר השני שלי בתואר. בשנה הראשונה זה היה ספקות של:"האם בחרתי במקצוע הנכון" ועכשיו אני נמצאת במצב רוח של:"יאללה מתי כל זה נגמר כבר" ו-"כל הלימודים האלו סתם חרטה כי לא מעניין אותי מספיק כלום". החלק העצוב בעניין הזה שלא רק שאני מסבכת את עצמי אני גם מרגישה שאני משפיעה על האנשים מסביבים עם המצב רוח הלא ברור הזה. אני מחכה שהשנה כבר תיגמר ואני אטוס לקנדה ואראה כבר את המדינה ששמעתי עליה כל כך הרבה דברים טובים. אין לי סבלנות כבר לחיות את החיים שלי: לטייל, לעבוד, לעבור לגור איתו, ילד...מתישהו. כמו כל דבר טוב שקרה בחיים שלי הוא הופיע פתאום. ומהר מאוד זה הרגיש לי "נכון". לוקח לי זמן ...