אלוהים מת

ולא שאני מאמינה באלוהים, אבל זו תחושה שמלווה אותי בזמן האחרון.
מילים בזמן שלנו נהפכו לדבר ריק. להגיד "אני אוהב אותך" סתם למישהו זה דבר לגיטימי.
אני שואלת את עצמי מה הטעם בכל זה, ולא מכיוון של דיכאון או שאני רוצה למות, פשוט באמת מה הפואנטה?
כל העולם סביבי אני מקבלת מהזכרונות שלי ובונה לעצמי בראש יחסים עם אנשים, אם זה חברים או בן זוג. הכל נמצא בראש שלי.
אני מסתובבת בעולם הזה כמו עוד מליוני אנשים שחושבים שהעולם סובב סביבם.
מזמן חשבתי על זה שחבל שאני לא יכולה להיכנס לעור של בן אדם אחר. להרגיש איך זה להיות אחר.

אין דבר כזה "מזל". אני לא יכולה לדעת מה יהיה ואני לא רואה את כל התמונה ולכן אני לא יכולה להגיד אם משהו שקרה הוא "מזל טוב" או "מזל רע".

אני מבקרת אנשים על התנהגות מסויימת וחושבת לעצמי לבסוף:"במה אני יותר טובה מהם?"

הבנתי גם לעצמי שאני נמצאת פה בשביל לתת השראה לאנשים. חשוב לי לעבוד ביחד, תהליך העבודה וההתפתחות האישית שעוברים עם אנשים. למה? לא יודעת...האם זו מטרה מספיק "טובה"? גם לא יודעת.
אם יש לי ידע שאני לא מעבירה לאחרים אז הוא סתם הולך לאיבוד.
אני לא רוצה כסף/תהילה/אהבה כמו שחשוב לי מאנשים.
לאחרונה אני שוקלת לפתוח אתר בו אחלוק מעט מהידע שיש לי בעיצוב...אולי זה יהיה שימושי למישהו.

כמה דברים שהובילו אותי למחשבות האלו: