לא יודעת אם זה בגלל הקורונה וכל מה שקורה מסביב, או בגלל שיש לי פתאום זמן לחשוב ואני לא הולכת לעבודה. בטח גם וגם. התקופה הזו גרמה לי פתאום לחוות דברים שאף פעם לא יצא לי לחשוב עליהם לעומק. נראה לי זה התחיל כאשר התחלתי לעשות יוגה. אני באה ממשפחה בה האבא היה מחליט הכל, הוא היה ראש המשפחה. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא אף פעם לא היה מדבר אלי והייתי מפחדת ממנו פחד מקוות. הוא אף פעם לא נגע בי אבל הוא היה משרה עלי אווירת פחד. אני מפחדת מהמחשבה שהוא יחזור הביתה והייתי מפחדת להיתקל בו במסדרון בבית. אני בת יחידה לכן לא היה לי כל כך עם מי לחלוק את זה...אמא שלי תמיד תפסה את הצד שלו וסיפרה שהייתה לו ילדות קשה ואמא שלו התנהגה אליו לא יפה. הרגשתי כאילו יש לו הסבר טוב למה הוא ככה. למרות שנראה לי תמיד הבנתי את זה עם הראש, שיש לו בעיה, שהוא לא בכוונה ככה זה לא שיפר את התחושה שלי. לא יכולתי להזמין חברים הביתה כי זה היה מפריע לו שעושים רעש וכשהוא היה הולך לישון אחרי הצהריים היה צריך לשבת בשקט ואם הייתי מפריעה הוא היה כועס על אמא שהייתה באה לכועס עלי. אני זוכרת שבתור ילדה הייתי בוכה ומבקשת מאלוהים שיסביר לי מה...