ההתמודדות שלי עם אבא חסום רגשית (חלק א')

לא יודעת אם זה בגלל הקורונה וכל מה שקורה מסביב, או בגלל שיש לי פתאום זמן לחשוב ואני לא הולכת לעבודה.

בטח גם וגם. התקופה הזו גרמה לי פתאום לחוות דברים שאף פעם לא יצא לי לחשוב עליהם לעומק.

נראה לי זה התחיל כאשר התחלתי לעשות יוגה.

אני באה ממשפחה בה האבא היה מחליט הכל, הוא היה ראש המשפחה. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא אף פעם לא היה מדבר אלי והייתי מפחדת ממנו פחד מקוות. הוא אף פעם לא נגע בי אבל הוא היה משרה עלי אווירת פחד. אני מפחדת מהמחשבה שהוא יחזור הביתה והייתי מפחדת להיתקל בו במסדרון בבית. אני בת יחידה לכן לא היה לי כל כך עם מי לחלוק את זה...אמא שלי תמיד תפסה את הצד שלו וסיפרה שהייתה לו ילדות קשה ואמא שלו התנהגה אליו לא יפה. הרגשתי כאילו יש לו הסבר טוב למה הוא ככה. למרות שנראה לי תמיד הבנתי את זה עם הראש, שיש לו בעיה, שהוא לא בכוונה ככה זה לא שיפר את התחושה שלי. לא יכולתי להזמין חברים הביתה כי זה היה מפריע לו שעושים רעש וכשהוא היה הולך לישון אחרי הצהריים היה צריך לשבת בשקט ואם הייתי מפריעה הוא היה כועס על אמא שהייתה באה לכועס עלי. אני זוכרת שבתור ילדה הייתי בוכה ומבקשת מאלוהים שיסביר לי מה לא בסדר בי ולמה אני צריכה להרגיש ככה. הרגשתי כאילו מענישים אותי על משהו שלא הבנתי שעשיתי.

אמא שלי באמת השתדלה לשדר "הכל בשגרה". היא ואבא היו ביחסים מאוד טובים. לא הפגינו אף פעם אהבה כלפי חוץ אבל נראה שהם היו חברים מאוד טובים ובזמן הפנוי תמיד היו ביחד. יש לציין שהייתי רוב החיים שלי במערכת יחסים מאוד טובה עם אמא שלי. הרגשתי שאני יכולה לדבר איתה על הכל ואפילו על אבא. הבעיה שתמיד הרגשתי לא רצויה. 

בגיל 17.5 החלטתי לעזוב את הבית מהרבה סיבות, אך העיקרית בהן, לא יכולתי לחיות יותר עם התחושה הזו שמשהו בי לא בסדר והיחס שלו כלפי. ההורים שלי היו מאוד מופתעים משום מה.

ובאמת כשעזבתי נהיה לי יותר טוב. היה קשה כלכלית אבל מכל בחינה אחרת פרחתי: נהייתי עצמאית בפעם הראשונה, התחלתי להתגבר על הביישנות שלי לדבר עם אנשים, התחלתי לחיות איך שאני רוצה, יכולתי לדבר מתי ואיך שאני רוצה, אף אחד לא הסתכל עלי עקום ומילמל לעצמו משהו.

נראה שההתרחקות שלי נתנה לו להבין קצת שהוא היה לא בסדר ואמא תמיד סיפרה כמה הוא דואג וקשה לו. הוא ניסה לפצות את זה בלקנות לי הרבה מתנות אבל עדיין אף פעם לא דיבר איתי.

אני חושבת הפעם הראשונה שהוא ממש אמר לי משהו הייתה כשהייתי בת 23 ובאתי לבקר אותם עם הבן זוג שלי אז. הוא דיבר איתו ואני עמדתי ליד (יש לציין שהוא דיבר עם כולם מסביב וגם לפעמים עם ילדים...רק איתי הייתה לו איזה בעיה) ואיכשהו היה נראה לי ואני עדיין לא בטוחה, הוא מלמל משהו לעברי ואפילו לא הגבתי כי הוא אל הסתכל לכיוון שלי. בכל זאת הרגשתי טוב עם הספק שהנה הוא לפחות "סוג של פונה אלי". תמיד כשהייתי קטנה היו שואלים אותי למה אני לא מדברת איתו...אני לא הייתי מסוגלת. אני כל כך פחדתי וכל כך הייתי מודעת לתחושה הזאת שאני לא רצוייה שאף פעם לא ניסיתי. גם הוא לא ניסה אף פעם לדבר איתי.

לפני כ-4 שנים הוא נפטר באופן פתאומי. ביום אחד הוא נפל וכבר יום למחרת אמא הודיעה לי שהוא נפטר.

היה לי מוזר מאוד בהלוויה. היה לי ברור שלאמא הרבה יותר קשה ממני. הייתי בעיקר בהלם. זו גם הפעם הראשונה שלי שהייתי בהלוויה ועוד בסגנון נוצרי.

ידעתי שאני צריכה בשביל עצמי לשחרר ממנו. אני חייבת לסלוח לו. ידעתי שאני לא יכולה לתת לזה לאכול אותי מבפנים...זה תמיד היה חלק ממני, החלק הזה שאני לא מספיק טובה.

סלחתי לו. הבנתי שהוא לא אשם, הוא תוצאה של ניסבות מצערות והוא פשוט לא היה יכול להיות אחר. זה מה שהוא הכיר והבנתי פתאום כמה היה בטח קשה לו לחיות ככה, ממש כמו לי. פתאום ריחמתי עליו ועל החיים שהוא חי. 

אני באמת מרגישה בלב שלם שאחרי ההלוויה וכמה ימים שביליתי עם אמא, סלחתי לו. הרגשתי שנפלה ממני אבן. פתאום הבן אדם שגרם לי לכל כך הרבה עצב וקונפליקט לא בחיים יותר. 

עם ההבנה הזו שסלחתי יצאתי לדרך חדשה. היחסים שלי עם אמא שתפרו. טיילנו בעולם, השיחות שלנו נהיו הרבה יותר פתוחות. היחסים עם כל המשפחה השתפרו. רק מה שלא לקחתי בחשבון והבנתי רק עכשיו: זה שסלחתי לא אומר שהצורה בה גדלתי והיחס שלו כלפי והתפיסה שלי לגבי עצמי, משפחה, גברים השתנתה. בכל זאת השנים המשמעותיות שעיצבו אותי, היו שנים כשגרתי גם איתו.

הבנתי שהתחושה שלי שאני לא מספיק טובה וצריכה תמיד ללמוד יותר, לחפש עבודה טובה יותר, שאנשים יואהבו אותי יותר. היא לא נכונה. היא פשוט לא נכונה. פעם לא היה לי לזה הסבר ועכשיו אני מבינה זה מנגנון התמודדות שלי שאני יכולה לשפר ולשנות ולקבל יותר אהבה אם אני אהיה יותר טובה. זה לא ככה. אולי זה הדבר הכי מפחיד להודות בו. החיפוש הזה אחרי זה שיבינו אותי, האישור הזה שאני צריכה מאנשים זה הפחד שלי שאני לא מספיק טובה, שהנה הם חושבים שאני משעממת ובעצם...לא שווה אהבה. 

אני יודעת שאני שווה אהבה...אני פשוט עדיין לא מרגישה את זה.