לא יודעת אם זה בגלל הקורונה וכל מה שקורה מסביב, או בגלל שיש לי פתאום זמן לחשוב ואני לא הולכת לעבודה. בטח גם וגם. התקופה הזו גרמה לי פתאום לחוות דברים שאף פעם לא יצא לי לחשוב עליהם לעומק. נראה לי זה התחיל כאשר התחלתי לעשות יוגה. אני באה ממשפחה בה האבא היה מחליט הכל, הוא היה ראש המשפחה. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא אף פעם לא היה מדבר אלי והייתי מפחדת ממנו פחד מקוות. הוא אף פעם לא נגע בי אבל הוא היה משרה עלי אווירת פחד. אני מפחדת מהמחשבה שהוא יחזור הביתה והייתי מפחדת להיתקל בו במסדרון בבית. אני בת יחידה לכן לא היה לי כל כך עם מי לחלוק את זה...אמא שלי תמיד תפסה את הצד שלו וסיפרה שהייתה לו ילדות קשה ואמא שלו התנהגה אליו לא יפה. הרגשתי כאילו יש לו הסבר טוב למה הוא ככה. למרות שנראה לי תמיד הבנתי את זה עם הראש, שיש לו בעיה, שהוא לא בכוונה ככה זה לא שיפר את התחושה שלי. לא יכולתי להזמין חברים הביתה כי זה היה מפריע לו שעושים רעש וכשהוא היה הולך לישון אחרי הצהריים היה צריך לשבת בשקט ואם הייתי מפריעה הוא היה כועס על אמא שהייתה באה לכועס עלי. אני זוכרת שבתור ילדה הייתי בוכה ומבקשת מאלוהים שיסביר לי מה...
הרבה פעמים התחלתי לכתוב דברים ואז מחקתי. הכל הרגיש לי מתבכיין מידי ולא מנוסח היטב. כשקראתי עכשיו מה כתבתי בערב הבנתי שזה לא כזה נורא. בלוג זו פיסת זיכרון, כמו תמונה או אוכל. אני רותה לתעד מחשבות שעברו לי וחוויות ששינו אותי. מה זה משנה איך זה נשמע. כנראה אף פעם לא אהיה מרוצה לגמרי מהדברים :) זה האופי שלי. תמיד אפשר יותר טוב\יותר מהר ויותר יעיל. נראה לי אני חווה את המשבר השני שלי בתואר. בשנה הראשונה זה היה ספקות של:"האם בחרתי במקצוע הנכון" ועכשיו אני נמצאת במצב רוח של:"יאללה מתי כל זה נגמר כבר" ו-"כל הלימודים האלו סתם חרטה כי לא מעניין אותי מספיק כלום". החלק העצוב בעניין הזה שלא רק שאני מסבכת את עצמי אני גם מרגישה שאני משפיעה על האנשים מסביבים עם המצב רוח הלא ברור הזה. אני מחכה שהשנה כבר תיגמר ואני אטוס לקנדה ואראה כבר את המדינה ששמעתי עליה כל כך הרבה דברים טובים. אין לי סבלנות כבר לחיות את החיים שלי: לטייל, לעבוד, לעבור לגור איתו, ילד...מתישהו. כמו כל דבר טוב שקרה בחיים שלי הוא הופיע פתאום. ומהר מאוד זה הרגיש לי "נכון". לוקח לי זמן ...